מצגת מעולה המסבירה את חשיבות הפשטות במוצרים, שירותים ומסרים בעידן הנוכחי. המצגת כוללת הצגה של בעיות ממשק מורכבות ודוגמאות לגישות שונות לפתרון הבעיות בעזרת פשטות. חובה לכל יזם מתחיל או מנוסה.

{תודה לעומר פרצ'יק שהביא את המצגת לתשומת לבנו}

אז יש לכם רעיון טוב, יש לכם טכנולוגיה, ויש לכם אפילו מודל עסקי. מה עכשיו? איך גורמים לשרות/לאתר שלכם להראות טוב, להרגיש טוב, ויותר מכל – איך גורמים למשתמשים לחזור. הרבה חברות נתקעות בשלב הזה, או גרוע מכך, ממשיכות קדימה מבלי להקדיש לשאלת השימושיות את תשומת הלב הראויה. התוצאה בדרך כלל היא ממשק משתמש בינוני ומשתמשים שלא נדלקים. השקעה אדירה ביצירת באז יכולה לרדת לטמיון על ביקור קצר של משתמש פוטנציאלי שלא ישוב לאתר שנית.

מה עושים אם כן? פתרון קסם כידוע אין, אבל גישה נכונה ומתודולוגיה יכולות להביא, בהשקעה סבירה, לשיפור ניכר בממשק המשתמש. אנסה לעשות קצת סדר בתהליך ולספק כמה טיפים. הכיוון המנחה הוא מה שמכונה בשפה המקצועית "עיצוב מכוון משתמש" או: User Centered Design.

בהנחה שיש לכם משתמשי קצה מסוג כלשהוא (דהיינו, אתם מפתחים מוצר ולא רק טכנולוגיה), כדאי קודם כל לפתח הבנה בסיסית זהות המשתמשים ומה הם רוצים. את המשפט השגור "זה מוצר לכולם" כדאי שתימחקו מהלכסיקון מוקדם ככל האפשר – אפילו גוגל לא מכוונים לכולם. חשוב לזכור, למוצר שמכוון נכון לקהל ספציפי יש יותר סיכוי להצליח (אפילו עם קהל רחב) ממוצר שיורה לכל הכיוונים.

טיפ: ענו לעצמכם על השאלות הבאות: מהו גרעין המשתמשים הפוטנציאלי מבחינת מדינה, גיל, מגדר, רמת ניסיון אינטרנטי, ניסיון עם מוצרים דומים וכדומה? זכרו, ככל שאתם רחוקים יותר מהמשתמשים שלכם מבחינת מדינה, תחומי עניין, רמת ידע וכו', כך גדלה החשיבות של להגיע אליהם ולהכיר אותם טוב יותר.

השאלה השנייה החשובה והמשום-מה-לא-נשאלת-מספיק, היא מה המשתמשים רוצים להשיג. עם איזה מוטיבציה הם נוחתים לתוך האתר או השרות שלכם ומה יספק או ישמח אותם. אדגיש, השאלה היא לא מה ישמח אתכם (הרשמה, קניה) אלא מה ישמח אותם (קיבלתי משהו שלא ציפיתי בחינם). זה ימנע מכם טעויות בסיסיות כמו לדרוש הרשמה לפני שסיפקתם תמורה ויצרתם לפחות מוטיבציה כשלהי להרשמה. דברים מעין אלה ניתן לאבחן בקלות במחקרי שימושיות עם מוצר קיים.

טיפ: הרבה חברות נוקטות בגישת ה- "נבדוק את זה עם משתמשים בסוף". מניסיוני, הבנה אמיתית של צרכי המשתמש בשלבים מוקדים מביאה לפוקוס נכון בכל שלבי הפיתוח ולכן היא אחת ההשקעות המשתלמות ביותר שתעשו. אחזור לכך עוד בהמשך.

בהנחה שיש לכם תשובות סבירות לשאלות הללו, אפשר לגשת לעיצוב המוצר. אם יש משהו שלא ניתן ללמד בכתבה קצרה זה עיצוב נכון, אבל אפשר לפחות לדעת לשאול כמה שאלות מנחות, לדוגמא: בעמוד הבית, האם אפשר להבין תוך שניות ספורות מה האתר/שרות מציע (Proposition)? מהו ה- Unique Selling Point? או במילים אחרות, למה שהמשתמש יהיה מעוניין להישאר באתר?

בעמודים הפנימיים ניתן לשאול האם העיצוב שולח את המשתמש לכל הכיוונים, או האם יש קריאה ברורה ואחידה לפעולה מסוימת (Call for Action)? עבדתי פעם על מוצר פיננסי-חברתי מרתק, שבמהלך הבדיקות חזר המשפט הבא שוב ושוב "ברור, אם יהיה לי קצת יותר זמן אשמח ללמוד להשתמש במוצר". בחינה נוספת של האתר הראתה שבכל עמוד ישנם מספר רב של קישורים למידע נוסף, מה שגרם למשתמשים לחשוב בכל רגע נתון שהם צריכים ללמוד עוד הרבה לפני שהם נרשמים לשרות. יצירת נתיב ברור אחד שבעזרתו הבינו המשתמשים את השירות פתר את הבעיה במקרה זה.

טיפ: תנו לאנשים אחרים שאינם קשורים לפיתוח (אפילו שהם לא בהכרח המשתמש הפוטנציאלי האידיאלי) להסתכל על העמודים שלכם. אני מבטיח לכם שתופתעו ממה שאחרים רואים בעמוד ואתם לא.

אז יש עיצוב (מספיק אב-טיפוס בינתיים), מה עכשיו? הגיעה השעה לבחון את העיצוב. אני לא מדבר על בדיקת איכות (QA) אלא על מבחן שימושיות (Usability Testing). בהנחה שהעיצוב סביר, מבחן השימושיות ינקה לכם את אותן הטעויות שפספסתם בדרך. טעויות אלה בדרך כלל קלות לתיקון בזמן הנכון ומאוד כואבות כשהן מתגלות כשהשירות כבר פעיל (Live).

הטעויות הקלאסיות הן טעויות קטנות בטופס ההרשמה, כדוגמת פורמט לתאריך לידה שאף אחד לא מבין, שגורמות פתאום לירידה דרסטית ברישום.

הטוב, הרע, והאלטרנטיבה המהירה
המטרה: הבנת צרכי המשתמש (user requirements capture):
הטוב: להגיע למשתמשים פוטנציאליים אמיתיים – שמונה עד עשרה, לתת להם צ'ופר קטן ולראיין אותם פנים אל פנים במשך שעה או קצת יותר. אין לי מילים לתאר עד כמה תדעו יותר על המוצר שלכם משיחות כאלה.
הרע: לשבת במרתף ולהגיד, "אחי, עזוב אותך, סחבק יודע מה טוב בשבילם".
האלטרנטיבה המהירה: לפנות בכל זאת למספר משתמשים פוטנציאליים (אחד או שניים עלולים להטות יותר מאשר לכוון ולכן השתדלו לראיין מספר גדול יותר), אבל אפשר בטלפון ואפשר לראיין במספר שלבים.
אגב, אם הייתי צריך לבחור איפה להשקיע זמן וכסף, זה היה ככל הנראה המקום, בעיקר כאשר המשתמשים הפוטנציאליים הם לא אתם או חברכם הקרובים.

המטרה: עיצוב אינטראקציה:
הטוב: להגיע למישהו עם ידע בעיצוב חוויה שייתן לכם כיוון.
הרע: לתת למתכנת הצעיר להמציא משהו – זה הרי זול ומקובל, לא? אולי כן, אבל זה עדיין רעיון רע.
האלטרנטיבה המהירה: "A camel is a horse designed by a committee" – או במילים אחרות: לא מעצבים במשותף. שבו ביחד והשיבו לשאלות המשתמשים. הגדירו ביחד גם את הצרכים, אבל תנו למעצב הטוב מבינכם לעבוד לבד. שינויים ותיקונים תעשו אחר כך.

המטרה: מבחני שימושיות (usability testing):
הטוב: תנו למישהו חיצוני עם ניסיון לעשות את זה. זה יעיל, זה אובייקטיבי ותקבלו רעיונות וכיוונים שלא חשבתם עליהם.
הרע: תנו למתכנת הראשי לעשות את זה. רק אל תתפלאו אם תשמעו אותו שואל משתמשים "מה פה לא ברור??? תלחץ פה אם אתה רוצה קריאה של ה- API".
האלטרנטיבה המהירה: תגיעו למספר משתמשים פוטנציאליים (שכנים, דודות, הבחור מהמכבסה) ותנו לזה מבינכם עם הכי הרבה טקט לראיין אותם (אחד על אחד, לא בקבוצה). תנו למראיין פידבק בונה בסוף איך לא "להנחות את הנשאל" לתשובות המבוקשות. עם קצת מזל, אחרי מספר משתמשים המראיין ילמד את העבודה ויוכל להשתמש בכלים החדשים כדי להפיק מידע חשוב מהמשתמשים הבאים.

לקריאה נוספת בנושאים אלה:
8 עצות כיצד לבצע בדיקת שימושיות
עצות לגבי עיצוב מוצר

אודי רביד הוא מנהל מוצר ואחראי על תחום חווית החיפוש ב- eBay אירופה, שימש בעבר כיועץ בכיר בתחום שימושיות וחווית משתמש והוא כותב אורח בבלוג היזמים accelerate.co.il

הכתבה פורסמה בשיתוף עם עיתון דה מרקר

סטיב ג'ובס, המנכ"ל של אפל, הוא קונטרול פריק מטורף. הוא אליטיסט ופרפקציוניסט שרודה בעובדיו, ולפי כל הדיווחים, בעל אישיות מופרעת. נאמר עליו שהוא גונב את הקרדיט מעמיתיו, מפעיל מניפולצית על שותפים ומפטר אנשים במעליות. אבל סטיב ג'ובס הוא בעיקר גאון שבעיקבות חזרתו המתוקשרת לאפל הציל אותה מפשיטת רגל והצליח תוך עשר שנים להכפיל את שווי המניה עשרות מונים, ולהביא לעולם את האייפוד והאייפון. מה אפשר ללמוד ממנו?

הביצים של רצלאף משקשקות
בסוף שנות ה-90 ג'ובס עבד על פיתוח מערכת ההפעלה החדשה של אפל, OS X. אחד החידושים העיקריים של המערכת היה ממשק המשתמש, וג'ובס התעסק בתהליך העיצוב והפיתוח בפאנאטיות. השיטה היתה הרבה מאוד איטרציות קצרות, כשהמעצבים מפתחים את הממשק במקרומדיה, כלי מולטימדיה שמאפשר למעצבים לבנות גרסאות דמה של הממשק.

הימים היו הימים הראשונים אחרי שג'ובס חזר לאפל, והוא היה עסוק בעיקר בלפטר אנשים ולסגור פרויקטים כושלים. קורדל רצלאף היה אחראי על הממשק של מערכת ההפעלה הקודמת של אפל – Mac OS. בפגישה הראשונה ביניהם אמר לו ג'ובס – "אתם חבורה של מטומטמים!" ואז התחיל לסקור את כל הדברים שהוא שנא בממשק הקיים. פחות או יותר את הכל. הוא הטיל על רצלאף לעצב מערכת הפעלה חדשה שתפשט בצורה דרסטית את הגישה לחלונות ומסמכים.

הביצים של רצלאף שיקשקו. ג'ובס צרח עליו במשך יותר מחצי שעה, ושיחרר אותו לעבודה. הוא והצוות שלו הסתגרו במשך שלושה שבועות, יום ולילה, עד שבנו דגם שחשבו שעשוי לספק את ג'ובס. הפעם ג'ובס היה מרוצה. הוא "החמיא" לרצלאף – "מאז שחזרתי, אתה הראשון באפל שפגשתי שיש לו IQ תלת ספרתי". רצלאף המותש חייך באושר.

רצלאף והצוות שלו עבדו על הממשק של ה OS X במשך 18 חודשים. עבור ג'ובס, שום פרט לא היה פעוט מדי. הם השקיעו 6 חודשים בעיצוב הסקרולבר. בכל פגישה היו לג'ובס הערות עד לרמת הפיקסל. באחת הפגישות נטפל ג'ובס לכפתורים שסוגרים את החלון. למה כולם באותו צבע? הוא שאל. תעשו אותם כמו רמזור. ירוק פותח, צהוב מקטין, ואדום סוגר. רצלאף היה מופתע, אבל הצבעים הרמזוריים של הכפתורים האלה שרדו עד היום.

איטרציות, איטרציות ועוד איטרציות
ב-1999, יום לפני הצגת הקו החדש של ה-iMacs הצבעוניים, סטיב ג'ובס תירגל את המצגת שלו באודיטורים גדול ליד מטה אפל. אלה היו מחשבים חצי שקופים וצבעוניים, והיה קטע במצגת בו ג'ובס היה אמור לתת את האות, זרקורים נדלקים, והמחשבים מחליקים פנימה מהצד, כשהרגע הדרמטי של החשיפה מוקרן בוידאו על מסך ענק מאחוריו.

אבל סטיב ג'ובס לא אהב את התאורה. הוא רצה שהיא תתחיל כמה שניות מוקדם יותר, כדי שהמחשבים החדשים ממש ינצצו. הוא התעצבן, קילל והשתולל על הבמה עד שהמפיק והתאורן דאגו שזה יקרה בצורה מושלמת.

ג'ובס הוא פרפקציוניסט מופרע בכל מה שקשור לפרטים ועיצוב. הוא קוץ בתחת שמשגע את הכפופים לו בסדרות מטורפות וקטנוניות של דרישות, אבל השגעון הזה יוצר שלמות יוצאת דופן במוצרים של אפל. תחת הנהגתו, אפל אימצה שיטה מאוד ספציפית לפיתוח חומרה ותוכנה. איטרציות. עוד ועוד איטרציות. בין אם זה האייפוד הבא, עיצוב חדש של ה-Appstore או התכנון של חנויות הריטייל החדשות של אפל ברחובות ארה"ב, כל מוצר עובר סדרה של מאות איטרציות של מוצרי דמה, סימולציות ושיפורים עד שהמוצר מתכנס לצורתו הסופית והמושלמת.

עבור אפל וג'ובס מסע הצלב הזה התחיל עם האפל II. באותה תקופה מחשבים היו מיועדים יותר לנרדים של חומרה, ולא היתה להם אריזה. הם נמכרו בחלקים ואנשים הרכיבו אותם בקופסאות עץ או קרטונים מהסופר. ג'ובס החליט שהאפל II יהיה באריזת פלסטיק. הוא הסתובב בחנויות מוצרי חשמל, ראה בלנדר, והחליט להרכיב למחשב שלו אריזה עם קווים דומים. ב-1977 הוא הופיע לכנס מחשבים עם כמה עשרות קופסאות פלסטיק יצוקות של האפל II. רק בשתיים מהן, שעבדו, היו לוחות אם, אבל המשתפים ראו את הערמות היפות מאחורי הדוכן, והמחשב האישי האמיתי הראשון בעולם יצא לדרך.

הריטואל הדתי של הההוצאה מהאריזה
ג'ובס משקיע בכל פרט ופרט באופן בו הלקוחות פוגשים את מוצרי אפל, ובמיוחד במפגש הראשון, הוצאת המוצר מהאריזה, או ה – unpacking המפורסם. ג'ובס הוא חלוץ התחום. כשאפל התחילו למכור את המקינטוש, רוב העולם לא ידע מה זה עכבר. ג'ובס דאג שהמשתמש החדש יוציא מהאריזה את חלקי המחשב בסדר נכון, וירכיב אותם. בעזרת הריטואל הזה המשתמש מכיר את החלקים החדשים, ונקשר למכשיר החדש שלו.

כל החלקים נארזו בנפרד, וג'ובס לקח חלק בעיצוב האריזה המינימליסטית של הקופסא, עם פונט ה Garamond הייחודי של אפל. ב-1999 עוצבה הקופסה של ה iMac כך שמייד עם פתיחתה הלקוח רואה את הידית שעל החלק העליון של המחשב, מושך אותו ושם על השולחן, ומתחת מגלה קופסא עם בדיוק שלושה כבלים. אחד לאינטרנט, אחד לחשמל והשלישי למקלדת. היום כל חברות מוצרי האלקטרוניקה משקיעות בתהליך דומה, אבל נדמה לי שאפשר לומר שאפל עדיין מובילים את התחום. כל מי שקנה לאחרונה אייפון יעיד על כך.

ג'ונתן אייבס, המעצב של אפל, אמר- "זה הכל נשמע פשוט וברור, אבל הרבה פעמים, בכדי להגיע לרמת הפשטות הזאת נדרשת כמות איטרציות אדירה בעיצוב. צריך להשקיע בהבנת הבעיות שעומדות על הפרק, אפילו שקשה להבין אותן או להסביר אותן במילים"

הצליל של הקליק
תשומת הלב הזאת לפרטים היא לעיתים פסיכוטית. ממש לפני השקת האייפוד ג'ובס היה מאוכזב מהצליל "קליק" שעשה חיבור האוזניות באייפוד למכשיר. ה"קליק" לא היה מספיק "מספק". ג'ובס הורה למהנדסים לעבוד שעות נוספות ולהחליף את כל הפלגים של האוזניות במכשירי האייפוד.

באפיזודה ידועה אחרת, דרש ג'ובס ממהנדסי החומרה שלו לבנות לוח אם יותר יפה למק. לוח האם נראה לו מכוער. לא משנה שאף אחד לא רואה את לוח האם, ג'ובס רצה שהוא יראה יותר אסתטי. הוא גם רצה שהפנים של הקופסא יצופה בכרום. המהנדסים ניסו לבנות לוח אם יותר יפה בהשקעה מסיבית של משאבים. הלוח החדש לא עבד. ג'ובס בסופו של דבר ויתר. אבל לא היה לו קל עם ההחלטה.

לפי מחקר הולנדי, כמעט חצי מהמוצרים שאנשים מחזירים לחנויות עובדים מצוין. הבעיה היא שאנשים פשוט לא מצליחים להפעיל אותם. המשתמש האמריקני הממוצע מתעסק עם המוצר שלו עשרים דקות לפני שהוא מתייאש ומחליט להחזיר אותו לחנות. באתר אינטרנט זה הרבה מהיר. אנשים מסתלקים תוך 20 שניות אם הם לא מבינים מה רוצים מהם.

פילוסופיה של מינימליזם
עיקר האנרגיה באיטרציות המוצרים של אפל מופנית לסילוק פיצ'רים מיותרים. הפילוסופיה שלהם ברורה, ובאה ליידי ביטוי יותר מכל באייפוד הראשון. אומר אייבס – "יש מה שנקרא סטייל של מינימליזם ופשטות. ויש את הפשטות האמיתית. רצינו להיפטר מכל מה שלא היה נחוץ באופן אבסולוטי. אבל כשמביטים במוצר לא תמיד אפשר לראות את המאמץ הנדרש. כל הזמן חזרנו בעקשנות להתחלה ושאלנו 'האם באמת צריך את החלק הזה? האם אפשר לגרום לחלק אחד לעשות עבודה של ארבעה חלקים אחרים?' המאמץ היה כל הזמן להפחית, ולהפחית. זה מה שהופך את המוצר לקל לבניה, וקל לשימוש."

ג'ובס מתאושש בימים אלה מהשתלת כבד. פילוסופית העיצוב שיסד חילחלה לכל התעשיה וכבר מזמן מכוונת את עיצובם של דורות שלמים של מוצרים בחברות מתחרות. אך ללא ספק הרבה מהצלחתה של אפל נזקף לגאוניותו של האיש. אני בטוח שכולנו מאחלים לו עוד שנים רבות של בריאות ויצירה.

פוסטים קשורים:
שחרר אחי, על הוצאה מהירה של מוצרים לשוק
אולי די?!, על מתי המוצר שלכם מוכן כבר

הכתבה פורסמה בשיתוף עם עיתון דה מרקר

הכתבה פורסמה בשיתוף עם עיתון דה-מרקר

לפני מספר שבועות כתבנו כאן כתבה על חשיבותו של שחרור מהיר של מוצר לשוק. הכתבה עוררה תגובות מעניינות ובהן גם השאלה כיצד מחליטים מתי יש מספיק תוכן במוצר כדי לשחררו ללקוחות.

השאלה "מתי זה מספיק" היא שאלה מצוינת. היא כל כך טובה שאני מכריח את כל מי שעובד איתי לשאול אותה באופן קבוע, במיוחד לפני מציגים לי את ה"קילר פיצ'ר" הבא באחד מהמוצרים שלנו. לעיסוק האובססיבי הזה אנחנו קוראים מציאת ה"המינימום ההכרחי". אני יודע שזה לא נשמע טוב. למעשה, אני חושב שזו אחת הסיבות שכל כך הרבה יזמים נמנעים מלעסוק בשאלה הזו. הנטייה הטבעית שלנו כיזמים היא להיות יותר טובים מהמתחרים, להציע יותר, להצטיין. "מינימום הכרחי" נשמע כמו הצהרת בינוניות מובהקת. טעות! לפני שאסביר מדוע זו טעות, אני רוצה להתוודות: אם אני מצליח להקשיב לעצות שאני עצמי משיא לאחרים חצי מהזמן – אני די מאושר. במציאות, אני מפספס לא מעט. העצות האלה נכתבו בדם, תאמינו לי.

הידעתם שבגרסת וורד של מיקרוסופט יש מעל 2,000 פיצ'רים? ברור שידעתם, הרי אתם משתמשים בכל אחד מהם לפחות פעם ביום ויודעים את כל קיצורי המקשים בעל-פה. נכון? האם חשבתם פעם שאולי זו הסיבה שהתוכנה הזו עולה כ- 1,000 ש"ח? וורד היא — רוב הזמן ועבור רוב האנשים — בסך הכול מעבד תמלילים?! רוצים עוד? אנחנו מתבוננים ביוטיוב ורואים כל הרבה אפשרויות, כל כך הרבה תוכן – תעלו סרט, תערכו אותו, הכניסו טקסט, פיתחו קבוצות עניין, צרו ערוצים, שתפו, הפיצו… מה לא?! לא פלא שהם מצליחים כל כך! אתם מסתכלים על ממשק המשתמש המתוחכם של פליקר או של דיג ואתם יודעים עמוק בפנים שאם רק תוכלו לעשות מוצר טוב יותר, עשיר יותר, תוכלו לתת להם בראש. מצד שני, יש להם כל כך הרבה פיצ'רים שאיך אפשר כבר לחדש? איך אפשר לתת פייט בתנאים האלה?

כאן רובנו טועים. יוטיוב, פליקר, דיג ואפילו מעבד התמלילים וורד לא התחילו מהמקום שבו הם נמצאים היום. כל השירותים האלה התחילו ממוצר פשוט בהרבה, מוצר שמצא צורך אחד או מצוקה אחת של לקוחות (Pain Point) וטיפל בה. את הטיפינג פוינט שלהם הם עשו עם ממשק די בסיסי ופיצ'רים מוגבלים מאוד. יוטיוב ופליקר הצליחו לפתור את בעיית העלאת ושיתוף הווידיאו והתמונות ודיג פתרה את בעיית חוסר הדמוקרטיה בסלאש דוט שהיה אז פופולרי והיום מי זוכר אותו – לא הרבה מעבר לכך. למעשה, בחלק לא מבוטל מהמקרים הפך דווקא המוצר שהציע פחות מהמתחרים והעביר מסר ברור יותר לשיחת היום. מה טוב יותר מהדוגמה של ה- iPod שהתמודד במאבק בלתי אפשרי לכאורה נגד כ-400 גרסאות של ווקמן והכריע את הקרב כבר בגרסאות הראשונות שלו.

ההתמקדות בצורך או מצוקה אחת היא גם המפתח להגדרה פשוטה של מוצר. אני יודע, זו קלישאה שחוקה שצריך להיות מסוגלים להגדיר את המוצר במשפט אחד, אבל היא גם נכונה עד כאב. "1,000 שירים אצלך בכיס" היה המסר של אפל בפרסומים הראשונים של ה iPod. המסר עבד.

אני רוצה לגלות לכם סוד: רוב המשתמשים הרציניים בשירותי האינטרנט החינמיים יסתפקו במוצרים בעלי יכולות מצומצמות מאוד העונים על צורך אמיתי וברור. בדומה, רוב הלקוחות המשלמים (לא, אלה לא החברים הגיקים המגניבים שלכם מטוויטר ופייסבוק) כמו ההורים שלנו או מנהל ה- IT בחברה שלכם, מוכנים לשלם כדי לקבל מוצר שלא עושה הרבה, אבל עושה מה שהם באמת צריכים. הסיבה העיקרית היא שמוצרים פשוטים קל ללמוד ולהטמיע בארגון. אם הלקוחות שלכם מפעילים את המוצר בפעם הראשונה ומתחילים להשתמש בו ללא עזרה, הדרכה או סרטוני אוריינטציה – יש לכם ווינר. מה שבטוח שאם זה לא ווינר, גם אם המוצר יכין ללקוחות קפה בבוקר זה לא יעזור לכם. עדיף לדעת, ומוקדם. כמות ההחזרות של מוצרים רק מספר דקות לאחר הרכישה בגלל שלקוחות לא הצליחו לתפעל את המוצר היא תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה.

מהו המינימום ההכרחי? לפניכם מספר עצות:

1. כל מה שאתם רוצים הוא לספק את המינימום ההכרחי בכדי לקבל מספיק פידבק מהמשתמשים האמתיים שלכם ולכן, שאלו את עצמכם מהו הצורך או המצוקה שבו אתם מטפלים והתרכזו בו ובו בלבד ללא גלישה לתחומים נוספים. אם הבעיה שאותה אתם פותרים היא 'העלאת ושיתוף קבצים ברשת' למשל, שאלו את עצמכם, או טוב יותר, שאלו 50 משתמשים פוטנציאליים מהם הפיצ'רים שבלעדיהם שירות כזה לא יהיה שימושי עבורם. או, לחילופין, איזה פ'יצרים נחוצים להם כדי להפוך את הכלי לשימושי. אני משוכנע שהתשובה שתקבלו היא פחות או יותר הגדרת המוצר של הגרסה האשונה של שירות כמו Rapidshare.com שמגלגל היום מיליוני דולרים ומדורג כאתר ה- 15 הכי פופולרי בארצות הברית. אם הכי טוב שהגעתם אליו הוא שהמוצר שלכם עושה שלושה דברים שונים – אתם בבעיה. במקרה הטוב יש לכם משפחה של מוצרים ובמקרה הרע פשוט אין לכם כלום.

2. פיצ'ר שאיננו בליבת המוצר – לא יפותח, נקודה. מהי ליבת המוצר? ליבת המוצר היא החלק שמטפל בצורך או במצוקה של הלקוח, שבגללו לקוחות מוכנים להשתמש או לשלם כסף עבור המוצר שלכם או שאתם יודעים בוודאות שבגללו הלקוחות משתמשים במוצר המתחרה ולא בשלכם. זה ותו לא.

3. האם בכלל חייבים לפתח אב טיפוס? לא תמיד. הנה רעיון: למה שלא תודיעו ברבים שאתם עומדים לשחרר את המוצר (זה לא ממש שקר) ותראו כמה לקוחות באים לדף הנחיתה שתכינו למטרת בדיקה זו. סיפרו את כמות האנשים וסיפרו גם את כמות האנשים שמוכנים לעבור לדף הבא. צרו עמם קשר. אלו ה- Early Adopters שלכם. אם הם לא יבינו את הצורך והחזון של המוצר – עדיף שתעברו לרעיון הבא. איך להודיע ברבים? בלוגים, פורומים, טוויטר, פייסבוק והחבר'ה מכינרנט. אתם תמיד יכולים גם לספר לכתב בעיתון ולומר שזה אוף דה רקורד – זה בטוח ישיג לכם כתבה.

4. עזבו אתכם מעיצוב מתוחכם. אני יודע שהכעסתי עכשיו הרבה אנשים, אבל האמת תמיד כואבת. אני לא מנסה לומר שעיצוב איננו חשוב, נהפוך הוא. דווקא בגלל שהעיצוב כל כך משמעותי, אם הוא לא נעשה כראוי הוא עלול להפריע למשתמש להבין את הערך האמיתי של המוצר ובמקרה כזה אתם תפסידו ואפילו לא תדעו למה. בוא נחזור שוב ליוטיוב, פליקר ודיג. כשהם התחילו האתרים שלהם נראו פשוטים ומכוערים (לפחות בהשוואה להיום). למי שלא מאמין לי שיבדוק ב- WayBackMachine את כל אחד מהאתרים האלה בזמן הטיפינג פוינט שלו.

לעצה הזו יש מספר נימוקים: עיצוב נכון מוכתב על-ידי הפונקצונליות ולא להפך. אנחנו לא בונים מוצגים לתערוכה במוזיאון, מדובר בכלים שאמורים לשרת לקוחות. כל עוד אתם לא יודעים מה יהיה בדיוק השימוש במוצר או במאפייניו, עדיף שלא תהמרו על עיצוב מחייב – הסתפקו בעיצוב מינימליסטי ונקי. בנוסף, כאשר אתם מנסים להעביר מסר (והמספר כאן אמור להיות ברור ואחד: המוצר שלי עושה X), אתם לא רוצים לשים לעצמכם רגל עם עיצוב שנוי במחלוקת. עדיף שמייקל ארינגטון יכתוב עליכם שהמוצר שלכם מגניב אבל לא היה מזיק לכם לשכור מעצב מוכשר, מאשר שהוא יכתוב שהצבעים שבחרתם עשו לו כאב ראש, רעידות בידיים ודמעות בעיניים ובגלל זה הוא נשבר ועבר לכתוב על מוצר אחר. אגב, עצה זו נכונה גם למצגות אצל משקיעים. אם אב הטיפוס או המוק-אפ שלכם מעוצב מאוד ומשדר שזה יהיה המראה הסופי של המוצר, בחצי מהפעמים תיסוב השיחה לשאלה מדוע שמתם את הכפתור "OK" בצד ימין ולמה בחרתם בצבעים האלה דווקא. עדיף שהרושם הראשוני יהיה שיש לכם מוצר מעניין למרות שיש לכם עדיין עבודת עיצוב רצינית לעשות, מאשר שהעיצוב יפגע ביכולת שלכם להעביר את המסר המוצרי והעסקי.

5. לאחר שהרסתי את כל קשריי עם קהילת המעצבים אוסיף כי אותו עקרון של פשטות נכון גם לפיתוח. אני יודע שזה אקזוטי להשתמש בכל הטכנולוגיות שיצאו לשוק אתמול בערב, אבל זה גם אוטומטית מצמצם לכם את השוק בגלל בעיות תאימות. אני מאמין, שכאשר אפשר, רצוי להשתמש בטכנולוגיות בסיסיות ומבוססות שאוטומטית מגדילות את קהל היעד שלכם.

6. נסו לגבות כסף על המוצר/שירות שלכם. אני יודע שזה רעיון רדיקלי אבל תקשיבו לי עד הסוף. אם הרעיון הבסיסי שלכם עונה על צורך אמיתי – לקוחות ישלמו עליו כסף. אם לא, רוב הסיכויים שהם לא ישלמו גם מאוחר יותר. נכון, יתכן ואתם ממציאים את הדיג הבא והשירות שלכם מבוסס טרפיק, אבל בהקשר זה אני מציע שתי אמיתות כואבות: הראשונה היא שהסיכויים שלכם להגיע לאחד ממאה המקומות הראשונים ב- Alexa היא קטנה כמעט כמו הסיכוי לזכות בלוטו; והשנייה, גם דיג עם הטרפיק שלו לא ממש מצליח לעשות מספיק כסף שמצדיק את ההשקעה שנעשתה בו.

7. אל תתפתו להוסיף פיצ'רים בלי שקיבלתם דרישה (או אינדיקציה אחרת) על כך מהלקוחות. התפיסה כאילו הוספת פיצ'רים = גידול בהכנסות היא בדרך כלל שגויה. אם אין דרישה מהלקוחות, סביר שאין צורך ולכן סביר גם שאין תמריץ מצד הלקוחות לשלם עבור התוספת. יש לכם בכל זאת רעיון לפיצ'ר חדש – תשאלו את הלקוח האם הוא מעוניין בו כאילו כבר פיתחתם אותו. אם הוא מביע עניין – בקשו ממנו לשלם עבור הפיצ'ר הנוסף. אם הוא מוכן לשלם, אתם יודעים שיש לכם משהו ביד. כל שנשאר אז הוא להמציא תירוץ למה אתם עדיין לא יכולים לגבות את הכסף שהוא מוכן לשלם ושתשמחו לעשות זאת בקרוב.

8. יש לכם בכל זאת פיצ'רים מתקדמים שאתם חייבים להכניס למוצר? רוב הסיכויים שלא קלטתם מילה ממה שכתבתי עד כה, אבל רק למען הסר ספק יש לי עצה בשבילכם – זה בדיוק הזמן לעשות סגמנטציה. פתחו שני מסלולי הרשמה ושימו את התכונות המתקדמות במוצר הפרימיום שלכם. אין לכם מוצר פרימיום? עכשיו יש לכם! בקשו כסף לפני שאתם בכלל מפתחים את הפיצ'רים המתקדמים. לא מוכנים לשלם עליהם כסף? אל תפתחו. אתם לא תאמינו כמה אנשים מוכנים לשלם יותר על מוצר רק בגלל שיש לו את המילה "פרימיום" בשם. "שאני אשתמש בסטנדרט? הצחקתם אותי".

9. אם אנחנו כבר בנושא, הנה עוד טיפ: אל תמכרו הכול בדולר. אם אתם מבקשים על המוצר שלכם דולר אתם צריכים להבין שזה בדיוק מה שהלקוחות שלכם יחשבו שהמוצר שווה. יחד עם תסביך ה"חייבים לתת יותר" שלנו שדוחף אותנו להכניס עוד ועוד פיצ'רים במוצר כדי שהוא יהיה "עשיר" יותר, אנחנו גם לוקים בתסביך ה"צריך להוסיף עוד פיצ'רים כדי להצדיק את תג המחיר". קשקוש! אם תצליחו לענות על צורך אמיתי אחד – לקוחות ישלמו לכם ביד נדיבה מאוד. נסו ותתווכחו בעצמכם.

אני מקווה שעקרון ה"מינימום ההכרחי" לא נשמע כל כך רע בסופו של דבר. אני מאוד ממליץ לפתח תהליכים בתוך הארגון שלכם שמעודדים חשיבה בתוך המסגרות האלה. אם תשקיעו יותר בפיתוח חשיבה וכלים למדידת הביצועים של מאפייני הליבה של המוצר ופחות בתגמול על כל רעיון חדש והזוי לפיצ'רים, הסיכויים הם שתמצאו את עצמכם באופן מפתיע פופולאריים יותר ורווחיים יותר.

כולכם מכירים אותם – קבוצת יזמים קטנה וסימפטית שכבר עובדת שנה וחצי על המוצר שלהם ועוד אין להם אתר באויר. למה? מדובר באנשים מאוד רציניים, הם עובדים קשה מאוד על הרבה פיצ'רים מאוד מאוד חשובים והם משחררים את האתר שלהם בגרסת "פרייבט בטא" אופנתית. רוצה יוזר? מצטערים, אין. תשאיר את המייל תחזור עוד שנה. מגניב לא?

למה אין? זה לא מוכן במאה אחוז ואם נשחרר את זה עכשיו יהיה עומס אדיר של גולשים, וכשיכתבו עלינו בטק קרנצ' האתר עוד לא יהיה מוכן, והמתחרים יעתיקו אותנו.

LOL, איזה חלומות ופנטסיות. כאילו שיש סיר לחץ אדיר של גולשים ששמע שאיזה ג'ף ורדי השקיע בכם ועכשיו מת להסתנן פנימה לאתר שלכם. אנשים בנו תור אדיר מחוץ לאתר שלכם בשלג עם אוהלים קטנים. בואנה מזל שהגנתם עליו בסיסמא! אה, ומייקל ארינגנטון השאיר לכם מייל מתחנן שתתנו לו איזה הצצה קטנה מאחורי הקלעים. הוא מבטיח שיכתוב עליכם שאתם הטוויטר הבא. אגב, ברגע זה יש חברה שסקויה השקיעה בה בואלי ששלחה לארץ מרגלים. הם בטוחים שהסטארטפ שלך ושל יוסי הוא גאוני, כי אתה ויוסי גאונים כי שירתתם ב8200, אז מה אם זה הסטארטפ הראשון שלכם, מחר אתם כובשים את השוק ומוחקים למרק צוקרברג את החיוך שאין לו על הפנים.

אז זהו שלא. אם זה לא ברור לכם משום מה, אף אחד לא מתעניין באתר הלא מוכן שלכם. הגולשים לא רוצים להיכנס. למייקל יש מליון הודעות במייל שהוא לא קורא, הוא מחלים מאיזה פיצה שזרק עליו סטרטאפיסט מדוכא שהיה בדיוק כמוכם. חשב שכל בלוגרי העולם רק מחכים לכתוב עליו ולהביא אליו מפלים אדירים של טראפיק.

מתי כן יכתבו עליכם? מתי כן יגיעו גולשים? מתי יפול לכם סוף סוף השרת? כשתשחררו מוצר לאויר ששווה משהו, גוד-דאמיט.

לא עוד שנתיים. עכשיו. לא עם עשרים פיצ'רים שאף אחד לא רוצה. (לא, אתם לא חייבים שיוזרים יוכלו להעלות תמונה שלהם ולשנות את הגודל שלה בAJAX כדי לצאת עם המוצר) שחררו גירסא עכשיו, עם פיצ'ר אחד.

איך ומתי לשחרר גירסא ראשונה זה נושא מוכר ולעוס אבל אני כותב עליו כי משום מה קשה לאנשים (כולל אני) להפנים אותו. זה מאוד פשוט:

שחרר תוך כמה שפחות זמן גרסא כמה שיותר פשוטה עם קילר פיצ'ר אחד לכמה שיותר אנשים.

מה זה קילר פיצ'ר?

אם אנשים לא משתמשים בפיצ'ר המרכזי של הרעיון שלך – הם לא ישתמשו בו גם אם תוסיף הרבה פיצ'רים מסביב.
לכן, כדאי מאוד שתמצא מה הקילר פיצ'ר שלך.

לדוגמא, במעבד תמלילים – היכולת לערוך ולשמור טקסט היא החשובה. הרבה יותר מטבלאות, פונטים, תמונות וכולי. אנשים שלא הכירו מעבדי תמלילים היו נופלים מלראות מעבד תמלילים בלי שום פיצ'ר. כנ"ל גליון אלקטרוני. מה שהרים את עולם המחשבים האישיים – לוטוס 1-2-3 היתה תוכנה שמה שהיה חשוב בה זה היכולת לבצע פעולות מתימטיות על תאים בגליון. בדוגמאות יותר מודרניות – טוויטר, נבנתה סביב רעיון מאוד פשוט – לספר לעולם ב140 תוים מה אתה עושה. בטוויטר אין כמעט פיצ'רים חוץ מזה, ופיצ'רים כמו דיירקט טוויט וכולי, נכנסו כתוצאה מכך שיוזרים התחילו להשתמש בממשק המאוד פשוט של טוויטר כדי ליצור פעולות יותר מסובכות.

למה לשחרר בפחות זמן?

הדבר הכי חשוב ליזם זה לצמצם סיכונים ולצמצם סיכונים משמע לשרוף פחות כסף ולהינעל על כיוון ריווחי או על מוצר שמביא יוזרים כמה שיותר מהר. יזם צריך אינדיקציות לגבי העתיד, וצריך אינדיקציות מהר. ככל שמשחררים גירסא יותר מהר אפשר לבדוק בעולם האמיתי אם הרעיון שלכם מחזיק מים או לא. ככל שעבדתם על כיוון מסוים פחות זמן והשקעתם בו פחות כסף יש יותר סיכוי שתהיו פתוחים לשנות יותר מהר את הכיוון שלכם ולתקן טעויות מוקדם.

כמה זמן? כדאי מאוד שסטרטאפ אינטרנט בוטסטרפ ירים גירסא שעובדת פומבית תוך 3-6 חודשים גג. יותר מזה זה פשע נגד האנושות.

למה פשוטה?

כמה שיותר פשוטה, יותר קלה ליישום, יותר מהירה לתכנון ולבניה. פחות באגים, פחות אנשי צוות. אל תנסו לכתוב מחדש ספריות שלמות של קוד שמישהו כתב לפניכם. אתם לא צריכים לתמוך כבר עכשיו בסאפרי.השתמשו בקוד פתוח, העתיקו מאיפה שאפשר להעתיק, ותזכרו, אין לכם שום טעם לפתח מחדש דברים שמישהו אחר כבר פיתח. אם זה מערכת תגובות, ניהול משתמשים או CMS או WIKI. זה כבר קיים אז תקחו את זה משם. תתרכזו במשהו שמישהו אחר לא פתר עדיין, או צרפו כמה מרכיבים קיימים למשהו חדש לגמרי.

תעשו רשימה של הפיצ'רים שאתם צריכים כדי לשחרר. כמה זמן זה יקח לבנות את כולם? נכון, שנתיים. עכשיו תחתכו 90% ותצאו עוד חודשיים.

למה כמה שיותר אנשים?

צאו מהסרט של פרייבט בטא. זה לא טוב לכלום. המוצר שלכם צריך לעבוד, הוא צריך לעבוד בעולם האמיתי, עם נודניקים, ועומסים, ובאגים. מה יקרה אם המוצר לא עובד הכי טוב? שום דבר לא יקרה. מקסימום הוא לא יעבוד לכמה עשרות או כמה מאות או כמה אלפי אנשים. זה שום דבר. זה טיפה באוקיינוס. אבל אם אתם לא משחררים, אנשים לא יכולים לתת לכם פידבק. אתם מונעים מהמוצר לתפוס. מה יותר סקסי ממוצר מלא באגים שלמרות שהוא מלא באגים אנשים עדיין נדלקים עליו ומשתמשים בו ומספרים עליו לחברים שלהם? מה יותר כיף למרוץ למשקיעים ולספר להם שהשרתים קורסים כי עשרות אלפי אנשים מתנפלים על השירות? מה יותר מניע צוות של יזמים לא לישון שבוע שלם ולהתקיים על קולה וג'ירף מאשר שירות חדש שמתחיל לטוס?

שכחו מפרייבט בטא. במקום לבשל את המוצר שלכם בפרייבט בטא כמו נקניקים תחליטו כבר מה לחתוך.

מה עם המתחרים?

המתחרים שלכם לא מתעניינים בכם, כי הם לא יודעים שאתם קיימים, כי אי אפשר למצוא אותכם בגוגל אפילו, כי גם אם לא תהיה לכם סיסמא על האתר יש מליון כמוכם. המתחרים שלכם עסוקים באג'נדות שלהם, ברשימות פיצ'רים שלהם, והם לא יעתיקו מכם או יגנבו לכם את הרעיון עד שלא תשאירו אותם באבק. ואז, זה יהיה מאוחר מדי. אבל אתם לא יכולים להשאיר אף אחד באבק בפרייבט בטא.

אחרי השחרור?

אחרי השחרור בא עוד שחרור. צוות אינטרנט צריך לשחרר גרסא כל כמה שבועות. בין הגרסאות לבדוק טוב טוב מה עבד ומה לא. האם אנשים חוזרים? מה אנשים אומרים? להשתמש חזק בכל יכולות האנליטיקס ולבצע אנליזה. מה עובד ומה לא עובד. איזה פיצ'ר מיותר? מה כדאי לחזק? האם זה בכלל עובד?

אבל אם זה לא עובד?

לא עובד? אף אחד לא בא? RRW לא כתבו עליך? השרת שומם? בעסה. רק מה, היה כדאי לדעת את זה כמה שיותר מוקדם לא? לפני שאתם שורפים לגיזה מליון דולר לא? לפני שביזבזתם לעצמכם שנה וחצי מהחיים לא? לא עובד לא נורא. תחשבו על איזה רעיון הזוי אחר. תתקנו את המוצר. תתמודדו עם המציאות : הפיצ'ר שחשבתם שהוא טוב כל כך – שורת סטטוס לחתולים – לא מי יודע מה.

זהו. הבועה התפוצצה. מחירי הנדל"ן מתרסקים בכל העולם. האמנם?

אני לא יכול לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל אני חושב שהיה זה לפני כארבע או חמש שנים. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי במילה נדל"ן בהקשר של שטח של עמוד אינטרנט בכלל, ושל עמוד הבית של אתר אינטרנט בפרט.

מי שנכנס לפגישה באותם ימים היה עלול לחשוב שהוא הגיע לפגישה מיוחדת של איגוד הקבלנים כשמשפטים כמו: "רגע – יש הרבה נדל"ן פנוי בחלק העליון של העמוד, בואו נמלא אותו!" ו-"אי אפשר לשים שם תיבת חיפוש – הנדל"ן הזה יקר מדי" מתעופפים בחלל החדר.

מאז ועד היום, המילה הזו ממשיכה לצוץ תדיר בפגישות עבודה בפרויקטים שונים. אנחנו, עם זאת, רוצים להזמין אתכם להתחבר למשבר הנדל"ן העולמי ולזנוח את השימוש במילה הזו במסגרת פרויקטים באינטרנט.
זה לא שיש לי משהו אישי נגד המילה, כמו נגד הקונספציה שהיא מייצגת. הקונספציה של בואו נמלא כל איזור ריק בעמוד ובמיוחד את המקומות הבולטים (ע"ע – נדל"ן יקר). עבודה על פרויקט אינטרנט בקונספציה כזו אינה טובה יותר מהשקעה במשכנתאות סאב-פריים (ואנחנו כבר יודעים לאן זה הוביל…).

אנחנו בעצם מבקשים שתחליפו את הקונספציה הקבלנית-קפיטליסטית בקונספציה אחרת – החווייתית-סוציאליסטית. או במילים אחרות – להחליף את הניצול הציני של כל חלקה ריקה בעמוד במחשבה אמיתית על טובתו של המשתמש באתר שלכם. וכן – אנחנו מתכוונים לזה ששום דבר רע לא יקרה אם יהיה קצת שטח לבן בעמוד (או ריאות לבנות אם תרצו).

אז מה כן?

אם כך, בבואנו לבחון את האפיון והעיצוב של עמוד אינטרנט, יש רק שתי שאלות שעליהן אנחנו צריכים לענות:
1. האם זהו אפיון העמוד הנכון ביותר עבור המשתמש?
2. האם האפיון הזה תומך בצרכים העסקיים של האתר?
בדיקת האפיון והעיצוב של העמוד לאור שתי השאלות הללו יבטיח לנו עמוד שנותן תוצאות עסקיות אמיתיות ומשתמשים מאושרים שחוזרים בכל פעם לאתר האינטרנט שלנו. ולא – ניצול הנדל"ן בעמוד לא רלוונטי. ממש לא רלוונטי.

ואיך אפשר בלי דוגמא רק כדי להמחיש את פני הדברים. בואו נבחן את העמוד הראשי של אתר Google ושל HotBot. העמוד של גוגל, רחמנא ליצלן, לא מנצל בכלל את הנדל"ן הפנוי ומשאיר שטחים לבנים נרחבים.

העמוד של HotBot לעומת זאת, מנצל את השטח בעמוד באופן אופטימלי בבניה כל כך צפופה שא.ד. קבלנים היו ממש מתגאים בה.

ועכשיו לשאלת מיליון הדולר או יותר נכון שאלת מאה מיליארד הדולר (השווי של גוגל כיום): מי ניצח?
נכון, היו עוד גורמים רבים שהובילו את Google לכבוש בסערה את שוק מנועי החיפוש ולהפוך לאתר האינטרנט המשמעותי ביותר בסביבה, אך עדיין זה ברור לכולם שגוגל פשוט השכיל לספק למשתמשים שלו את מה שהם רצו – חווית חיפוש פשוטה ומהירה. ואת זה משיגים עם מחשבה על המשתמשים, ולא עם אילוזיות התעשרות מהירות בעסקי הנדל"ן.

מאת עוזי שמילוביץ', מנכ"ל משותף של Netcraft – המתמחה באפיון, עיצוב ופיתוח פתרונות אינטרנט המאפשרים לייצר הצלחה עסקית ויתרון תחרותי.