בתור יזם שמקים חברה, כדאי מאוד להכיר לעומק את המושגים הבסיסיים שקשורים לניהול ושליטת חברות. המושגים האלה לא תמיד פשוטים כמו שהם נשמעים, ומכיוון שהם מוגדרים פעמים רבות בהסכמי מייסדים והסכמי השקעה, לעיתים לפני שיש ליזם זמן להתעמק במשמעויות, כדאי לעשות מעט סדר בנושא למי שלא מכיר, ואחר כך להסביר איך זה עובד באמת.

כל הנהלת חברה מורכבת משלושה גורמים, המכונים בעיברית צחה "אורגנים" מלשון איברים: בעלי מניות, דירקטוריון ומנכ"ל.

בעלי מניות
המניה היא יחידת הבעלות הבסיסית בחברה, ומקנה לבעליה זכות להשתתף ב"אסיפת בעלי המניות", לבחור את חברי הדירקטוריון שייצגו אותם, ולאשר ולקבל החלטות לגבי ניהול החברה. המניה גם מקנה לבעליה זכות להשתתף בחלוקת דיבידנד. כעיקרון מניות ניתנת למכירה והעברה אבל רוב החברות מטילות מגבלות כמו זכות סירוב ראשונה וכו' על מכירה והעברה של מניות.
בפועל, היכולת של בעל מניות להשפיע על מהלכי החברה היא מוגבלת כל עוד הוא בעל מניות קטן. בעלי מניות קטנים יכולים "לתקוע מקל בגלגלים" אבל ברוב החברות תקנון החברה מונע את המצבים האלה, וברוב חברות ההיטק עובדים שמחזיקים מניות ומשקיעים קטנים חותמים על ייפוי כוח שנקרא Proxy, ומוסרים את זכות ההצבעה שלהם לדירקטוריון החברה.
הכוח המרכזי של בעלי המניות בא לידי ביטוי בבחירת הדירקטוריון, ובאישור וחתימה על הסכמים חשובים כגון הסכמי השקעה בחברה.
כאשר נכנסים משקיעים בכירים לחברה, קרנות הון סיכון למשל, הם מקבלים מניות מועדפות, Preferred shares, שמעניקות להם יכולת שליטה מוגברת כמו יכולת הטלת וטו על חלוקת דיבידנד, וטו על מכירת החברה, ומינוי דירקטור.

דירקטוריון
הדירקטוריון הוא הגוף הניהולי דה פקטו של החברה. הדירקטוריון ממנה ויכול לפטר את המנכ"ל, מאשר את התקציב, ותפקידו להתוות דרך אסטרטגית, להכריע בסוגיות קריטיות ולאשר את התכניות של המנכ"ל והנהלת החברה.
הדירקטוריון ממונה על ידי בעלי המניות, ולעיתים קרובות הרכבו נקבע מראש בתקנון החברה ובהסכמי השקעה. בדירקטוריון של חברת סטרטאפ ישנם בדרך כלל 3 אנשים בשלב הסיד, 5 אחרי סיבוב ראשון עם קרן, ועשוי להתנפח עד ל-7 איש בהמשך. בדרך כלל מדובר במספר אי-זוגי כדי שניתן יהיה לקבל החלטות.
הרכב של דירקטוריון נורמלי של 5 איש יכול להיות: המנכ"ל, 2 נציגים של המשקיעים, 2 נציגים של המייסדים. הרכב הדירקטוריון לרוב ייצג נאמנה את הרכב בעלי המניות בחברה. אם למשקיעים יש רוב בחברה, יהיה להם רוב בדירקטוריון.
יושב ראש הדירקטוריון מוביל את הישיבות אבל אין לו כרגיל סמכויות יתרות או זכות וטו כלשהי.

המנכ"ל
המנכ"ל ממונה ע"י הדירקטוריון, והוא הכוח המוציא לפועל את תכניות החברה. למנכ"ל יש חופש פעולה נרחב בכל מה שקשור בפעילות השוטפת של החברה, ושעומדות במסגרת התכנית והתקציב. אבל לכל פעילות שקשורה להשקעה, הקצאת מניות חדשות, או הוצאות חריגות, המנכ"ל נדרש לעבודה צמודה מול הדירקטוריון.

איך זה עובד בעולם האמיתי
מאזן הכוחות בחברה משתנה בצורה מחזורית. כל שינוי משמעותי במצבת המניות של החברה, לדוגמא, לאחר גיוס גדול, גורר אחריו פרץ של פעילות שבסופו מוגדרת מחדש מערכת הכוחות בין בעלי המניות, דירקטוריון חדש, ומנכ"ל.
עיקר הפעילות מתמקדת ביצירת הסכמים חדשים בין בעלי המניות (הסכם השקעה, תקנון חברה וכו') שקובעים בעיקר את הרכב הדירקטוריון החדש, ואת זכויותיהם החדשות של בעלי המניות החדשים.
לא מדובר באסיפת בעלי מניות בחדר אפלולי אפוף עשן סיגרים ונאומים נרגשים, אלא בסיכומים שנקבעים בין הגורמים החדשים שנכנסים לחברה לבין בעלי רוב המניות ובתיאום עם עורכי דין. בעלי המניות הקטנים יותר יעבירו לרוב את חתימתם בפקס.
גם ההחלטות ברמת הדירקטוריון נקבעות בצורה דומה ופרוזאית. מנכ"ל טוב שומר על קשר רציף עם חברי הדירקטוריון, ובדרך כלל נציגי המשקיעים בדירקטוריון מכירים אחד את השני מהשקעות קודמות, ויש להם מארג של מערכות יחסים שבמסגרתו החברה שלכם מהוה שיקול אחד מני רבים. ההחלטות העיקריות מתבשלות במהלך תקופה, ולמתרחש בישיבת הדירקטוריון עצמה בדרך כלל אין השפעה משמעותית על טיב ההחלטה.
המהלכים בדירקטוריון יסתיימו במרבית המקרים בהצבעה פה אחד, ואם יש מחלוקות בין הדירקטורים שמתגלעות באי הסכמה על החלטה, הדבר מסמן לרוב בעית אמון חמורה בין השותפים והמשקיעים בחברה.
הרבה יזמים צעירים דורשים את הזכות להשקיף על ישיבות הדירקטוריון. זאת זכות מעניינת וחשובה אבל על היזם הנאיבי להבין שההחלטות החשובות לרוב כבר נחתכו, ואם הדירקטוריון רוצה לדבר שלא בנוכחות היזמים או אפילו המנכ"ל הוא כבר עשה זאת או יכול לעשות זאת בסוף הישיבה, כשהוא מבקש מהיזמים לצאת כי "המשקיעים רוצים לדבר בינם לבין עצמם".

לקראת הסכם חדש בחברה
לאור הדברים, על היזם להבין לעומק את המשמעויות של להיות בעל מניות, חבר דירקטוריון ומנכ"ל. יש לא מעט ניואנסים. ברגע שמתקבלת טיוטה של ההסכם יש לעבור עליו ולודא שאתם מבינים כל פרט ופרט ואת משמעויותיו. כדאי מאוד שיהיה לכם עורך דין טוב ששוחה במטריה ומסוגל להסביר לכם בשפה פשוטה את הדברים ותוצאותיהם.
שני הדברים העיקרים שמשפיעים על השליטה בחברה הם מבנה הדירקטוריון, השליטה בו, ומינוי נציגיו, והגדרת זכויות בעלי המניות החדשים -בעיקר זכויות וטו שונות ומשונות שעשויות להתלוות להגדרת מניות Preferred.
היזם המקצוען יכול תמיד פשוט לקרוא את חוק החברות הישראלי. עניין פעוט של כמה עשרות עמודים, אבל מומלץ.
אם יש לכם טיפים, עצות מנסיונכם המר או הערות ושאלות נשמח לשמוע בתגובות.

לפניכם בעיה: כיצד יכול סטארט אפ בזמן משבר כלכלי לעודד יזמים ועובדי מפתח לא לנטוש לפני קו הסיום? מדוע הבעיה בעצם מתעוררת? הרי זהו האינטרס של היזם להגיע לקו הסיום ולעשות Cash Out, לא? ברמה התיאורטית זה נכון, אבל בפועל, ובמיוחד בזמנים של משבר כלכלי, התמורה הפיננסית הממתינה ליזמים בקו הסיום הולכת ומצטמקת ככל שהזמן חולף וסבבי ההשקעה בחברה מתרבים עד שהכדאיות להישאר לאורך זמן נשחקת לחלוטין. האקוויטי ותוכנית האופציות בנויות על ההנחה שהאקזיט יהיה במכפיל גבוה ביחס להשקעה. הבעיה היא שיעד זה לא תמיד מושג. נכון, מבחינת המשקיעים שציפו למכפיל גבוה על כספם וקיבלו מכפיל צנוע יותר אלה חדשות לא טובות, אבל עבור היזמים והעובדים שנשארו בחברה שנים רבות מחייהם וביחד מחזיקים כמות קטנה של אופציות ומניות רגילות המשמעות היא אחת – לאירוע האקזיט לא תהיה משמעות פיננסית עבורם.

מדוע בעצם? התשובה הפשוטה היא שהעובדים מקבלים כסף באקזיט רק אחרי המשקיעים. זה כשלעצמו מובן – הרי העובדים זוכים למקום עבודה ונהנים משכר בעוד שהמשקיעים נוטלים את מרבית הסיכון הפיננסי. העניין הוא שמנגנוני זכויות היתר השמורים למשקיעים מותירים את החלק ממנו יחולק הכסף לעובדים קטן ולעיתים אפסי.

מה שהתחיל כסיפור אהבה בין יזמים למשקיעים בעלי אינטרסים משותפים נגמר בחוסר סימטריה מובהק. חוסר הסימטריה הזה מביא פעמים רבות יזמים ועובדי מפתח למשוך בידית הנטישה במקום להביא את המטוס לנחיתה מוצלחת. ההבנה שאירוע Cash Out משמעותי לא יקרה דוחפת את אנשי המפתח לחפש את מזלם במקום אחר. הבעיה העיקרית היא שהמשקיעים וגם הנהלת החברה בדרך כלל אינם מעוניינים בתוצאה זו – חברה ללא צוות חזק מקטינה משמעותית את סיכוייה להצליח.

בזמנים לא שגרתיים ישנן מספר דרכים לא שגרתיות בהתאם להתמודד עם התופעה.

דרך אחת היא לבצע Re-pricing – הנפקה מחדש של האופציות במחיר נמוך יותר. בחברות פרטיות זהו פתרון קיצוני, בבחינת רעידת אדמה עבור המשקיעים שכן זהו למעשה סוג של Down Round – כלומר, קביעה מחדש של ערך החברה על ערך נמוך (ופעמים רבות גם ראלי) יותר. מסיבה זו זהו מכשיר שמשמש בעיקר חברות ציבוריות שם ערך החברה הנסחרת משתנה ממילא באופן רציף.

דרך נוספת ישימה בחברות פרטיות היא קביעת סף מינימלי (Minimum Reward Cap או Carve Out). לפי שיטה זו, אם בעת אירוע אקזיט החברה הצליחה להגיע למחיר ייעד מוסכם, יהיו בעלי המניות הרגילות והאופציות (או אנשים ספציפיים בארגון) זכאים להבטחת סכום מינימלי מוסכם מראש. לדוגמא: נניח שמייסד החברה מחזיק באחוז קטן ממניות החברה הרגילות (Common Shares) לאחר הדילולים הרבים שבאו כתוצאה מהשקעות שנעשו בחברה. באקזיט צנוע יש סיכוי סביר שהמייסד יישאר עם חלק סמלי בלבד מהרווח הכלכלי, אם בכלל.

לפי מנגנון הסף המינימלי המייסד והמשקיעים יכולים להסכים שבמידה והחברה תימכר במחיר ייעד מוסכם, יקבל המייסד לפחות סכום X. המשקיעים יתחייבו כי במידה ומניותיו של המייסד לא יהיו שוות לסכום זה, ישלימו המשקיעים את ההפרש בין שווי מניותיו של המייסד בפועל לסכום X. ניתן ליישם את אותו עקרון גם לגבי תוכנית אופציות של העובדים באופן כללי וליישמה כך שהסכום X יחולק בין מחזיקי האופציות לפי אחוז אחזקותיהם.

פתרונות אלה הם דוגמא בלבד וברור שגם הם לא חפים מבעיות. בעוד שבזמנים של יציבות כלכלית איננו ממליצים בדרך כלל להשתמש בכלים אלה, הרי שבעתות משבר אנו רואים חשיבות רבה שמשקיעים ויזמים יעבדו בשותפות אמיתית שתאפשר לחברה לממש את הפוטנציאל הטמון בה מבלי לקפח את העוסקים במלאכה. אין זה משנה אם אתם משקיעים או מנהלים – עדיף שתתחילו לחשוב כיצד להחזיר סימטריה ביחסים ולהשאיר תמריצים לאנשי המפתח לפני שאלה האחרונים ימשכו בידית הנטישה.

הכתבה פורסמה בשיתוף עם עיתון דה-מרקר