מדגדג לכם באצבעות להתחיל סטרטאפ?

בקיץ 2003 ישבתי עם חברים בבית קפה סיפרתי להם שאני מתחיל לעבוד בסטרטאפ והם צחקו עלי. סך הכל אני לא מאשים אותם. בשנים המיובשות ההן של הווב 1 סטארטפ אינטרנטי נשמע כמו בדיחה גרועה ובערך הדבר האחרון שאדם נורמלי צריך לעשות. למה לא לחפש עבודה בהייטק היוקרתי ולהרויח משכורת יפה ומכובדת, לקבל מזדה בליסינג, להביא ילדים ולשקוע בכלוב הזהב המסמם של חיי המידל-קלאס. לא היתה לי תשובה אמיתית, חוץ מזה שזה היה נראה לי שונה, הרפתקני ומאתגר. עבדנו בסלון מוזנח עם ספות מרופטות.  אבק, זבל, בלגן הכבלים של המחשבים. מנהל הפיתוח היה ילד עם שיער ארוך ורולרבלידס ולא היינו ברמת החייל – עבדנו בנווה צדק. לא היו לנו תנאים סוציאלים ולא היה לנו תלוש שכר. אבל היתה לנו סוג של נאיביות מטומטמת.

אם היו שואלים אותי כמה שנים קודם אם אסכים לעבוד במזבלה כזאת הייתי צוחק. איפה התואר בחו"ל במנהל עסקים? איפה קצת פרסטיז' ונחת להורים? לכולם זה היה נראה כאילו אני הולך אחורה! אבל אני התברכתי בהזדמנות מאוד מעניינת. מישהו תפס אותי באוזן, חשף בפני טפח מעניין, גירה אותי ושכנע אותי לנהל אסופה של אנשים מוזרים שעובדים על רעיון הזוי וקוראים לעצמם "מטאקפה". אני לא מאשים את החברים שעיקמו אף. אבל לפעמים נאיביות מטומטמת מאפשרת לך לנסות דברים שלא היית מעיז אחרת. ולפעמים כל מה שאתה צריך זה דחיפה קטנה כדי להתחיל להתגלגל.

בתור נער מתבגר פומפמתי בערכים מאוד ספציפים – צריך ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע מכובד (ארכיטקט, עורך דין, רופא) שממנו "גם תהנה וגם תרויח הרבה כסף". אנשי עסקים היו יצורים רחוקים, הפכפכים, נחותים, "מוכרי שטיחים" או "בעלי בסטות". היתה לי תפיסה שכדי להקים עסק צריך להיות כריש לא מוסרי ודורסני. וזה לפני שהתחלנו לדבר על הסיכון. זה מסוכן מאוד לעבוד בסטרטאפ. אין משכורת גבוהה, אין שום ביטחון. חוץ מזה, מה, משה מרמת גן ילבש חליפה וינסה להיות חלק מה"גדולים" באמריקה, עם חליפות, נעליים של אלפיים דולר ותסרוקות עם שביל בצד?

לסטרטאפים יש דינמקה מענינת. הם מתחילים חלש. כמעט בלי סיכוי. בבית קפה, בלילה על בירות, ברעיון במקלחת. אבל מה שטוב בהם, זה שאם משקיעים נחישות, חברות, אמונה, והרבה עבודה קשה הם לאט לאט צוברים תאוצה. מסלון, למרתף, למשרד קטן, ופתאום אתה בכנס של קרן הון סיכון שהשקיעה בך והטיסה אותך לריץ קרלטון על החוף בקליפורניה, וכשאתה רואה את כל היזמים האחרים, אמריקאים אולי, אבל עם אותו חוסר ביטחון, עם אותן יכולות של הצוות שלך – ואולי עם פחות, אתה מתחיל להבין שבעצם כל אחד יכול. זה ממש לא ביג דיל. ומכיון שאתה מבין שזה לחלוטין אפשרי, אתה מתחיל לשאול למה לא יותר אנשים עושים את זה? למה התפיסה שזה כזה מסוכן כל כך פופולרית?

הרבה אנשים אומרים שזה טירוף להקים סטרטאפ, אנחנו אומרים שזה טירוף לא להקים סטרטאפ. אם אתה שכיר בהייטק, עובד שעות ארוכות, טס לחו"ל, מכין מצגות, נאבק בפוליטיקות, לא רואה את הבית, נלחץ מדד-ליינים וחושב שהבוסים שלך מטומטמים – למה אתה עושה את זה אם מי שמרויח מזה זה לא אתה? אנשים אחרים מרויחים מהכישרון שלך, מההצלחות שלך, מההתמדה שלך.
אני יכול להבין שכירים במקצועות כמו רופא, שופט או דומיהם. שם אינך יכול לעסוק במקצוע בלי להיות חלק ממערכת גדולה. שם אין סטרטאפים. מצד שני, אתה לא עובד רק בשביל הצלחה כלכלית של מישהו אחר. כירורג מציל חיים. עובדת סוציאלית עוזרת למשפחות. מה עושה שכיר מהייטק? עסוק בלמלא את הכיסים של בעלי המניות.

כשאישתי היתה עובדת שעות ארוכות על הפרויקטים בחברת ההיטק שלה, ונלחצת מלוחות הזמנים, זה היה משגע אותי – הרי את לא מפתחת תרופה לסרטן, את לא מגינה על בטחון המדינה. מאיפה המחויבות הזאת והנאמנות הזאת, כשהתוצאה של הפעולות שלך לא מתורגמת לתועלת אישית אמיתית, אלא להישגים מאוד חלולים, שעליהם מקסימום תקבלי גביע מפלסטיק ואולי יעשו לך טובה ויעלו לך את השכר עוד שנה ב5%.
את אותן האנרגיות לא עדיף לתעל לעצמך? אישתי מאז הפסיקה בהייטק ועברה לעשות מה שהיא באמת אוהבת – אתמול היא מכרה ז'קט ראשון שהיא עיצבה, ואיזה פלא: היא היתה גאה בכסף שהיא הרויחה, היא אמרה, יותר מכל מאות אלפי השקלים שהיא עשתה כמתכנתת ומנהלת בהייטק.

אבל יש סיכון, אומרים כל השכירים. הם רגילים שהמשכורות מתקתקות כל חודש. אז מה אם הם מתעלמים מסיכונים הרבה יותר חמורים – בהייטק אפשר לפטר אותך מאוד מהר כשיש מיתון. שימו לב מה קורה עכשיו ב2009. בהייטק אחרי גיל 40-45 אתה שרוף. קשה למצוא עבודה אם אתה לא מנהל בכיר או טכנולוג מבריק.
אם את שכירה בהייטק שמרויחה כסף טוב, מעל עשרים אלף שקל, זה אומר שאת מספיק טובה בשביל למצוא עבודה. גם אם תיקחי הפסקה של שנתיים מהעבודה ותתנסי בהקמת סטרטאפ, על איזה סיכון אנחנו מדברים פה? אין שום סיבה שלא תצליחי למצוא עבודה אח"כ, להיפך. את צוברת נסיון ייחודי, ניהולי, עוסקי, שיווקי, שישרת אותך ללא ספק בעתיד. העקרון מאוד ברור – הייטקיסטים תמיד ימצאו עבודה בהייטק. חבר'ה – אל דאגה – תמיד אפשר לחזור למכלאות!

בואו נעשה חישוב קטן של מה אנחנו מסכנים פה מבחינה כספית. בדרך כלל סטרטאפ יצליח לגייס כסף לפחות כדי לממן שנה שנתיים של פעילות. בהנחה ששנה שלמה לא תרויח יותר ממשכורות מינימום, ושעד עכשיו הרווחת 25,000 שקל בחודש – כ15 נטו כולל האוטו. כמה כסף אתה מסכן? אנחנו מדברים על סדר גודל של 100,000 שקל. זה כל ההימור. לרוב ההיטקיסטים יש הרבה יותר מזה בחשבון בנק. רובם גם מצליחים למצוא את המשאבים, בין אם זה בעבודה חלקית, בין אם דרך גיוס, והם מסכנים הרבה פחות כסף.

ומה עם היתרונות? גם אם אתה לא עושה שום אקזיט, אתה צובר נסיון יקר ערך, אתה אדון לעצמך, קובע לעצמך את סדר היום, את הצוות שלצידך, את האסטרטגיה של החברה שלך (זה לא כל כך קל פתאום כשאתה לא רק מביט מהצד אה?) אתה בוחר איפה יהיה המשרד ומה יהיה הריהוט (אני ממליץ על איקאה). גרף הלימוד הוא אדיר. לומדים על שותפויות, הקמת חברה, ניהול פיננסי, גיוס כסף, גיוס עובדים, ניהול צוות, פיתוח עיסקי. הדרך מרתקת, אין ספק. אבל הדבר הכי טוב – אתה מייצר לעצמך סיכוי אמיתי לחופש כלכלי.

ישראל היא גן עדן לסטרטאפי אינטרנט ותוכנה. יש כאן ריכוז אדיר של כוח אדם מוכשר ומיומן. יש כאן ריכוז אדיר של קרנות שרק מחפשות איפה להשקיע – הריכוז הכי גדול מחוץ לארה"ב. עלות ההקמה של מיזם כזה היום והבאתו להוכחת היתכנות נמוכה מאוד – שניים שלושה אנשים, קצת זמן וקצת כסף הם כל מה שדרוש.

אז מי מטורף? השכיר, שעובד בשביל לייצר כסף לאחרים? או היזם שעובד כדי לייצר כסף לעצמו? בעיני הסיכון המשמעותי פה הוא לא לעשות סטרטאפ, לא לבנות עסק, ולא לצאת אל החופש.
גם היזם וגם השכיר מתעניינים בחופש הכלכלי הזה. השכיר עובד כמו חמור בשביל לקבל משכורת חודשית נחמדה ומאפשר ליזם לבנות את העסק שלו וליצר כמות כסף כזאת שמאפשרת לו לא לעבוד יותר כל החיים. השכיר מקבל תואר נחמד כמו – VP RD. אה ואוטו בליסינג. היזם עובד שנה שנתיים כמו חמור בלי משכורת באיזה גרז' אבל אח"כ בדר"כ מרויח הרבה יותר מהמשכורות הקודמות שלו. יציבות מול סיכון? העניין הוא שהיציבות הרבה פחות יציבה ממה שנדמה. הסיכון הרבה פחות מפחיד ממה שנראה. כמה פעמים ראיתי את ה"מנהל הבכיר" בחברה שהפרישה לו עשירית אחוז מלגלג על היזם המופרע עד שזה עוקף אותו בסיבוב. למה כל כך קשה לו לאזור אומץ? מה זה העיוורון הפסיכולוגי הזה. מה עוצר אותם? אני שואל את עצמי. אבל אני גם מלא סימפטיה. בסך הכל אני מבין אותם.

צריך לדעת איך לעשות את זה נכון, צריך לעשות את זה חכם, כדאי לא לחזור על טעויות נפוצות של אנשים אחרים.
זה קשה אין ספק. אף אחד לא אומר שזה קל להיות יזם. אבל אם זה מדגדג לך אפילו קצת באצבעות, זה טירוף לא לעשות את זה.